"שלי"!?

השאור שלי – או כך לפחות אני קוראת לו – חי על השיש כבר שבוע. בכל בוקר הוא שולח בועיות קטנות, דורש עוד קמח ומים, כמו חיית-מחמד. עכשיו, בזמן שהכיכר הראשונה של לחם שיפון נאפית בתנור, ריח חמצמץ-ניחוחי ממלא את המטבח ואני מתיישבת לכתוב.

כמה משמח לראות תערובת של קמח, מים ושימרי פרא הופכת ללחם חם! עוד רגע אפרוס, אניח עליו עגבניה ועלה בזיקילום מהגינה, ואבטא בגאווה: הלחם שלי. אבל בדיוק כאן מתפצפצת שאלה קטנה כמו קרום הלחם הזהוב:

מה בעצם ״שלי״ באותה כיכר?

• הקמח? צמח בשדה רחוק, נטחן בטחנה של מישהו שמעולם לא פגשתי.

• שמרי השאור? מהאוויר – לא זימנתי, לא בראתי.

• החום בתנור? חוקי הטבע, חשמל, מישהו חשב, אחר בנה.

• המתכון? נדד ברשת, עבר ידיים ושפות.

וזה הלחם שלי? למשל בניגוד ללחם קנוי בסופר? ובזיליקום שגדל בגינה, הוא שלי, לעומת זה שקניתי אצל הירקן? או אפילו ישירות מהחקלאי? והתנור הזה, שרכשתי אחרי חיפוש מדוקדק, הוא שלי? לעומת ההוא שלא רכשתי? ומה עם המטבח?

את המטבח הזה קניתי, יחד עם הבית כולו, כמו שהוא, מבעלי הבית הקודמים. בעבר, הבית לא היה שלי, הוא היה שלהם, כעת הוא שלי, ובעתיד הוא יהיה של מישהו אחר?  

מתי דבר נכנס לקטגוריית "שלי" ולמה? מה זה אומר ומה זה עושה לנו?

כיכר הלחם, הבית, כל דבר שאנחנו תופסים הוא צורה זמנית במסע של חומרים שלא שאלו את רשותנו. לא אני בראתי חיטה, לא מים, ולא את שמרי המחמצת. לא בראתי אדמה, ברזל, וכל חומר שממנו מורכב הבית. גם אם שתלתי פרחים באהבה, אני לא יכולה למעשה לטעון בעלות על אף אטום ומולקולה מהם הם עשויים.

האם אפשר לטעון בעלות על משהו?

אנשים יגידו: "אבל זה לפחות בן הזוג שלי, הילד שלי... הגוף שלי... המחשבות והרגשות שלי..."! האמנם?

תבחנו בעצמכם – מלבד הצורך לכנות את הילד בכינוי "שלי", מה בו באמת כזה? את הגוף שלו לא בראתי בעצמי, אין לי תוכנית הנדסאית לבריאת גוף, וכולו עשוי ממזון שנאכל, שגם הוא הגיע מבחוץ (לעומת בפנים? – חוץ ופנים זו שאלה בפני עצמה). הרגשות והמחשבות שיש לנו כלפי דברים, אנשים, משפחה, מותנות על ידי החברה שנולדנו לתוכה, מבוססות על תהליכים שאין לנו מושג לגביהם, וזה טוב, אבל שלי?

מה לגבי הגוף שאנחנו קוראים לו "שלי"? מה לגבי הזוגיות, מה הופך אדם שהיה זר לפני רגע, לאהוב "שלי" עכשיו?

למה לשאול את השאלה הזו בכלל?

החקירה לגבי מה שלי, my-ness, היא קריטית ל-well being שלנו, הפרטי והקולקטיבי. בזמן שהיא מעגנת אותנו ומייצרת לנו תחושת בטחון ושייכות, היא גם מרחיקה ומפלגת בינינו. היא למעשה מקור כבד של סבל וכאב.

אנחנו לוקחים אוסף של חלקים, כמו קמח, מים, שמרים, תהליכים ביולוגיים ותוצריהם בזמן תסיסה, חום, תבנית וכולי, והתוצאה מכונה לחם, המקבל תווית "שלי" על לא עוול בכפו. אפילו הרעיון להכין לחם לא בא מאיתנו, גדלנו לתרבות שצורכת לחם אלפי שנה.

אנחנו לוקחים מצבים, חפצים, בני אדם, צמחים, לבנים ורעפים, ומכנים אותם שלנו, כאילו שיש בזה אמת סופית, ונוהגים בהם בהתאם. לעיתים בדאגה ובאכפתיות, לעיתים בזלזול, אפילו בהזנחה והתעללות.

בימים שבהם אדמה, דגל ושמות רחובות הופכים קו אש בין שלנו לשלהם, אני קולטת שהדפוס מתחיל עוד במטבח. אותה תודעת ״שלי״ שמנכסת את הכיכר, מגבה גם את הגדר, את החומה, כצו שמותח גבול. 

אני לא מתכחשת לצורך בביטחון, אך בודקת: כמה כאב מיותר נולד ברגע שבו אני הופכת חומר, זהות, אפילו זיכרון – לרכוש?

האדמה הזו, שמכונה ארץ ישראל, אין לה שום קשר לשום שם שינתן לה. גבולות אינם תופעת טבע. דתות אינן תופעות טבע. אין שום דבר אובייקטיבי, אמיתי, שתוחם ונותן בעלות על שום דבר.

אבל בשם קריאת השייכות הזו בני אדם מבדילים בינם לבין עצמם כעמים, מכנים אחד "שלי", ויוצאים להלחם ולהשמיד, בני אדם אחרים, שנקראים "לא שלי". וזה כל הסיפור האנושי. בעלות ושייכות. וזה סיפור, וטבעו של כל סיפור הוא אוסף של מחשבות. גם אם מילים נכתבו בספרים עתיקים, ודורות של בני אדם מאמינים בהן, זה לא הופך אותן לאמת המוחלטת.

בקולנוע כולנו יודעים שהסרט, מהפנט ככל שיהיה, אינו אמיתי. ולמרות דמעות ההזדהות עם הדמות הכואבת, הצחוקים, או האימה, ברגע שהסרט נגמר הוא נגמר. מהותו ברורה גם אם לרגע שכחנו. וכן, זו שעה וחצי בלבד, לעומת היפנוזה המונית של אלפי שנים, שהופכת רעיון, כמו לאום ודת, כמו גבולות, לאמת שיש לחיות על פיה. ועדיין, עוד לא נמצא הסלע שאומר שמעבר לו קיימת מדינה אחרת, עוד לא נוצר נהר שעוצר אותנו מלעבור לגדה השניה כי שם הדת שונה.

הקשר בין "שלי" לבין "אני"

אם דבר מסויים הוא שלי, אז ברור שהוא קשור ל"אני". אני ושלי – הן שתי מילים שמרמזות על הזדהויות. אינספור הזדהויות עם דברים, חוויות, חפצים, עולם פנימי ועולם חיצוני. כך למעשה תחושת "שלי" מצביעה על מקור עמוק יותר, והוא זיהוי עצמי שגוי.

״אני״ ⇆ ״שלי״ - ברגע שאני אומרת "שלי" – אני כבר רומזת על "אני" ש"מחזיק" במשהו.

שתי המילים האלו הן תאומות סיאמיות, האחת מתארת תחושת קיום בסיסית, השנייה – הקרסים שהיא שולחת החוצה אל העולם.

וכך נולדת ההזדהוּת -

שלב התינוק: "הצעצוע שלי!" – גבול ראשון בין אני לתבל.

שלב הילדוּת: "המיטה שלי, המשחק שלי, החברים שלי."

בגרוּת: "הקריירה שלי, הזוגיות שלי, האמונה שלי, המולדת שלי."

הטופוגרפיה משתנה, אבל המנגנון אחד: כל מה שאני תופסת כ-"שלי" הופך המשך ישיר של ה"אני", ופגיעה בו נחווית כאיום על הקיום עצמו. "שלי" הופך לגדר שמקיפה אותנו, והיקום מצטמק למה שנכנס באותה גדר. וזהו גם מקור הפחד עצמו – אם זה שלי, מה יקרה כשזה ילקח ממני? ככל שהרכוש הפיזי והנפשי גדל, וככל שגבולות הגדר מכילים יותר, כך לרוב יש יותר למה לדאוג, יותר מה להפסיד, וחרדה תופסת אותנו יותר.  

הזדהוּת ≠ זהוּת.

תבדקו בעצמכם – איפה "אני" נגמר? שׂערה שנושרת במקלחת – האם פחתתי?

מחשבה או רגש שחלפו – האם משהו מה"אני" אבד איתם?

בית שנמכר, הורה שנפטר, גבול מדיני שהוזז – האם הזהות המהותית באמת זזה איתם?

וודנטה מצביעה עבורנו על עובדה: ה"אני" האמיתי (אטמן, Self) הוא תודעה טהורה, עדוּת צלולה; "שלי" היא תווית שמודבקת על אובייקטים חולפים. אם התווית קיימת – היא עצמה מוכיחה שהאובייקט איננו אני.

"אני" – I am, הוא "אסנגה-אטמה" בסנסקריט, כלומר "לא-ננגע". דבר לא נדבק אל אני. דבר לא מצטרף ודבר לא אובד למה שאנחנו באמת. הבנה של מי שאנחנו, משחררת אותנו מכל "שלי", פורצת את הגבולות ששמנו על עצמנו. חמלה אמיתית מופיעה כש"שלי" נמוג. אהבה אמיתית מתגלה כש"אני" זה "אתה".

מלבד רעיון שגוי, הזיה של "שלי", כולנו אחד. כל בני האדם ערבים זה לזה, מהיותנו יקום אחד.

נתינה, דאגה, אהבה, תשומת לב, כל אלו הם ביטויים טבעיים של הכרת האחדות שבכל. כשאין צורך להגן על "שלי", האחר מפסיק להיות איוּם – הוא נעשה "אני", בהקשר אחר. דעות חדלות להיות "נכסי צאן ברזל" ומותר להחליף אותן בלי אובדן עצמי. בטחון אמיתי הוא בטחון עצמי (בטחון בעצמי) – אני בטוחה בקיומי ואיני תלויה באובייקט, כך שאובדנו אינו מערער על היותי.

השאלה בחיי היום-יום

החקירה מתחילה בבית: בכיכר הלחם, בזוגיות, ברעיון ש"הדעה הזו היא אני". שם מתרגלים להרפות מקשרים מזויפים ולגלות מרחב שבו איש לא באמת "זר". אפשר לתרגל זאת עם כל דבר:

איחזו חפץ אהוב ויקר לכם, הרגישו את "שלי" שצמוד אליו.

עכשיו עצמוּ עיניים ודמיינו שהחפץ נעלם, נגנב, נשבר.

מה נשאר?

החפץ חלף; "אני-העד" עוד כאן. עד לנוכחותו, עד להיעלמו. ועודני כאן.

אפשר לתרגל את זה עם כל מחשבה, זיכרון, גבול במפה, כל מערכת יחסים, כל דבר.

כך, לאט-לאט, התווית ״שלי״ חוזרת להיות מה שהייתה תמיד – פתקית זמנית על דלת מסתובבת של חומרים, חוויות ואנשים.

ומה נשאר כשכל הפתקים נושרים? ריח של לחם חם ופֶּלֶא לראות שאני מריחה אותו – ללא צורך להגדיר: שלי או שלך.

האמת הפשוטה (והמשחררת): כל מה שאני מכנה “שלי” – אינו אני, ואפילו לא באמת בר-חזקתי. אם משהו ניתן לי, הוא גם יילקח; אם נוצר, הוא יתפרק. בשום שלב של קיומו הוא לא היה שייך לי. אני/את/אתה רק עדים, המוקירים לרגע, את היקום שמופיע מולנו בכל-כך הרבה צורות וגוונים, חוויות ומצבים. רגע הוא חברה בבית קפה, רגע הוא שיר ברדיו, והוא גם הכאב של האובדן, הדאגה, התקווה. אנחנו מה שער לכל שינוי, הקבוע היחידי. מהות ערה ללא התחלה וללא סוף.

רוצים להצטרף לחקירה?

הפוסט הזה הוא הזמנה פתוחה לבדוק — בצורה אישית לגמרי — איפה ״שלי״ מתגנב אל תוך היומיום שלכם.

נסו רגע אחד (או יותר) מן התרגילים הקצרים:

1. איזה חפץ/מחשבה/קשר הפתיע אתכם כשבחנתם את ה-״שלי״ שמודבק עליו?

2. רגע של שחרור – איפה הרגשתם תחושת הקלה כשאמרתם ״זה רק עובר דרכי, הוא לא אני״?

3. חפשו דבר שאתם מרבים לומר שהוא "שלי", וכשאתם בוחנים לעומק – מתברר שהוא לא? (לדוגמה: רעיון, הישג, דימוי עצמי, קשר, כאב.)

4. מהי גדר אחת — חפץ, אדם, מושג או דעה — שאם תעזו לשחרר את תחושת ה"שלי" ממנה, תרגישו לרגע קלים יותר?

5. באיזו סיטואציה יומיומית אתם משתמשים ב"שלי" בצורה אוטומטית?

6. האם קרה לכם פעם שמישהו "פגע" במה שחשבתם שהוא שלכם – ודווקא אז התבהרה לכם תחושת חופש או שחרור?

7. אם הייתם יכול לוותר על מילה אחת לשבוע – איך היה נראה שבוע בלי המילה "שלי"? איך הייתם מתאר דברים, רגשות, יחסים?

מוזמנים לשתף בתגובה לפוסט, בגלילה למטה.

סאטיה