מה בעצם אנחנו באמת רוצים?

בחינה של החיים שלנו מתחילה בשלוש שאלות בסיסיות:

1)     מי אנחנו?

2)     מה המשמעות של החיים?

3)     מה אנחנו רוצים?

למרות שיש דברים רבים שאולי נמצא כאטרקטיביים, מה שאנחנו רוצים ובוחרים לרדוף אחריו באופן פעיל ייקבע על פי מה שאנחנו מרגישים כמשמעותי או חשוב. ומה שאנחנו מרגישים משמעותי או חשוב יתבסס על מי שאנחנו מאמינים, חושבים או יודעים שאנחנו.

שאלת הזהות

למרות שזה נראה שברור לנו מי אנחנו, מי הוא ה"אני", כשאנחנו מתחילים להתעמק בנושא הזה הוא כבר מתגלה כמעורפל ולא ברור: מה בדיוק מגדיר את הזהות שלנו? האם אנחנו הגוף שלנו? הרגשות שלנו? המחשבות שלנו? היכולות שלנו? הכישרונות שלנו? הליקויים שלנו? הפגמים שלנו? ההישגים שלנו? הכישלונות שלנו? המוסר שלנו? האמונות שלנו? ההתנהגויות שלנו? העבודה שלנו? הקשרים שלנו? החוויות שלנו? הגישה שלנו? האישיות שלנו? התפקידים השונים שאנחנו ממלאים?

זה ברור שגורמים רבים משפיעים על הרעיון שלנו על מי אנחנו. אבל האם אחד או כל הגורמים הללו באמת מסכמים אותנו?

שאלת המשמעות

באופן דומה לא ברורה המשמעות של החיים. בעוד שיש לנו רעיונות משלנו בנוגע לעניין הזה - כמו גם העדפות משלנו בנוגע למה שאנחנו רוצים לרכוש, להשיג, לקבל ולבצע, בתוך ואולי אפילו מעבר לתקופת החיים שלנו - איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שאחד מהדברים הללו הוא מה שבאמת חשוב בתכנית הכללית או במטרה האולטימטיבית של החיים? ומה בכלל המטרה האולטימטיבית של החיים מלכתחילה?

שאלת הרצון

אולי, אם כן, הכי טוב יהיה להתחיל עם השלישית משלוש השאלות הללו, כי מה שאנחנו רוצים נראה לכאורה ברור די קלות, אם לא במונחים של מטרות ארוכות טווח אז לפחות במונחים של רצונות מיידיים יותר.

אין להכחיש שאנחנו רוצים אובייקטים מסויימים (למשל: כסף, בית, מכונית, סירה, מחשב, תכשיטים, בגדים, ילדים, וכו') ונסיבות או חוויות (למשל: רומנטיקה, אהבה, ידידות, יוקרה מקצועית, הצלחה, תהילה, כח, וכו') - לפחות במידה מסויימת. אבל האם הדברים הללו בעצמם הם מה שאנחנו באמת מחפשים כשאנחנו רודפים אחריהם?

אם כן, אז זה יהיה הגיוני שלקבל מה שאנחנו רוצים יספק לנו סיפוק מתמשך. אבל כזה דבר לעולם לא קורה. למעשה, לעתים קרובות ברגע שמילאנו רצון אחד מתעוררת נטייה למשהו יותר, טוב יותר או שונה. בין אם במוקדם או מאוחר יותר, מתברר שאף אובייקט או חוויה לעולם לא מרגיעים אותנו לחלוטין. אז אולי אנחנו לא כל כך בטוחים לגבי מה שאנחנו רוצים כפי שחשבנו?

הדילמה הקיומית

תוך זמן קצר, החקירה מגלה לנו שאנחנו לא יכולים לספק תשובה ברורה לאף אחת משלוש השאלות שעליהן כמעט כל המחשבות, המילים, ההחלטות והמעשים שלנו מבוססים. במבט ראשון, זה אולי לא נראה כמו עניין גדול. האם לא הסתדרנו בסדר עד כה, עלול מישהו לשאול, מבלי אפילו לדעת שלא ידענו שלא יכולנו לענות על השאלות הללו?

אך אנחנו נאלצים להודות שאי-ודאות כזו מכרסמת בתחושת הכשירות, הביטחון והשלווה הפנימית שלנו. בעומק הלב, אנחנו יודעים שמשהו לא בסדר אבל אנחנו לא יכולים לשים את האצבע על מה זה בדיוק. שקועים במצב הזה, כפי שהנרי דייוויד ת'ורו אמר, "רוב האנשים חיים חיים של ייאוש שקט".

בשל ההתניה המתמשכת על פי הותננו על ידי הורים, מורים, מטיפים, פוליטיקאים, כתבים, מפרסמים, בוסים, חברים ובני זוג רומנטיים לאורך החיים - אין פלא שהגענו לראות את עצמנו כלא שלמים ולא מספיקים. מלאים בתחושה של "אף פעם לא ממש מספיק טובים" ומוצאים את עצמנו בעולם שהוא ארץ פלאות אמיתית של אובייקטים שלכאורה זמינים ללקיחה - אנחנו ממרכזים את החיים שלנו על הרדיפה אחר דברים שונים (אובייקטים, חוויות, מערכות יחסים והישגים) שאנחנו חושבים, מאמינים או מקווים שישלימו אותנו ובכך יעשו אותנו מאושרים. כמו אנשים צמאים שרודפים אחר מי מיראז' במדבר, אנחנו רודפים אחר אובייקטים חיצוניים מתוך אמונה שהם יירוו את הצמא הרוחני שלנו, רק כדי למצוא את עצמנו בחוסר סיפוק מתמיד כשאנחנו מגיעים אליהם.

מה זה אובייקט?

לפני שנמשיך הלאה, חשוב להבהיר למה אנחנו מתכוונים במילה "אובייקט". למרות שאנחנו בדרך כלל חושבים על אובייקטים כעל פריטים מוחשיים שאנחנו יכולים לראות, לגעת, לטעום ולהריח - ההגדרה של וודנטה לאובייקט היא הרבה יותר רחבה. וודנטה אומרת שהחיים יכולים למעשה להתחלק לשתי קטגוריות: נושא ואובייקט, כלומר סובייקט ואובייקט. אנחנו הנושא, הסובייקט, וכל השאר הוא אובייקט. לא רק ישויות פיזיות נחשבות לאובייקטים, אלא גם תופעות עדינות, כמו:

• אוויר, אש, מוזיקה

• רגשות, מחשבות, אמונות

• דעות, זכרונות, פנטזיות

• חלומות, רצונות ופחדים

• ואפילו זמן ומרחב

בעיקרון, כל דבר שניתן לתפוס, להגות או לחוות הוא אובייקט, בעוד שאנחנו הסובייקט היחיד שבאמצעותו כל האובייקטים ידועים. בדיוק כמו שהמסך תומך בכל התמונות בסרט מבלי להיפגע מהתוכן שלהן, הסובייקט (אנחנו) הוא העד הבלתי משתנה לכל האובייקטים, מבלי להשתנות באופן יסודי על ידיהם.

האבחנה בין סובייקט לאובייקט היא נקודת מפתח בהבנת המסר של וודנטה. כל דבר, מה שאנחנו מכנים פנימי או חיצוני, זה לא משנה, הוא אובייקט לידיעה. ללא היודע, הסובייקט, אין אובייקט. אך סובייקט לעולם אינו אובייקט. היודע לעולם אינו הידוע. אך אם נשים לב, אנחנו לוקחים אינספור דברים "ידועים", ומכנים אותם "אני" – כך המחשבות, הרגשות, התפקידים, מעמדות, ועד הגוף וכל תחושותיו. וודנטה לא עוצרת כאן, אלא מפנה את השאלה לגבי טבעו של היודע עצמו, וחושפת אמת מהפכנית לגביו.

ארבעת המרדפים האנושיות

בעוד שחיות וצמחים מתנהגים על פי אינסטינקט, אנשים נשלטים בעיקר על ידי היכולת שלהם לעשות בחירות רציונליות בנוגע למצבם הנוכחי ולאפשרויות העתידיות. כתוצאה מכך, בני האדם מחזיקים רעיונות רבים על מה שהם רוצים ולא רוצים, וזוכים למוטיבציה המאפשרת להשיג מספר מטרות. בעוד שהמטרות הספציפיות שכל אדם עשוי לנסות ולהשיג הן רבות כמספר בני האדם וכמספר הרעיונות שיש לכל אחד, אפשר בסופו של דבר לחלק אותן לארבע קטגוריות כלליות: ביטחון, עונג, מוסר וחירות.

לפיכך, כל המאמצים האנושיים הם למעשה רדיפות (puruṣārtha) המונעות על ידי כוונה (מודעת או לא), להשיג אחת מארבעת המטרות הללו. ומכיוון שביטחון, עונג ודהרמה (דהרמה היא באופן כללי דהרמה, מתומצתת בביטוי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך", והיא נושא עצום שנדון במסורות הבודהיסטיות וההינדואיסטיות, אך לא רק בהן. דהרמה במובן הזה היא התנהלות של מעשה, מחשבה ודיבור, שמביאה לחיים נטולי קונפליקט ומיינד שקט, והיא קיימת בנו באופן טבעי). כולם מניעים אותנו בדרכים דומות, ואנחנו יכולים בקלות לראות איך הם מניעים אותנו לפעולה - נתחיל בהתבוננות עליהם. רק לאור הבנה טובה של שלוש המוטיבציות הללו, כמו גם ניתוח לוגי של היעילות שלהן בהפקת התוצאה המיועדת, נוכל להבין את ההשלכות המעשיות והערך האולטימטיבי של רדיפת החירות.

ביטחון (Artha Puruṣārtha)

בשל העובדה שהעולם נמצא במצב רציף של שינוי ושום דבר לא נשאר זהה לזמן רב, זה טבעי שאנחנו מחפשים צורות שונות של ביטחון שאנחנו מקווים שימוססו את הפחדים שלנו, יטפחו את ההישרדות המתמשכת שלנו ויירגיעו את המיינדים הפגועים שלנו. הרדיפה אחר ביטחון (artha) מתייחסת לרכישת משאבים הדרושים לאספקת בטחון והבטחת הישרדות. זה יכול להיות בצורה של:

צרכים פיזיים - מזון, ביגוד, מחסה, טיפול רפואי וכו'; אמצעים כלכליים - מזומנים, נכסים נזילים, נדל"ן וכו'; יציבות פסיכו-רגשית - שיפור כישורים, כישורים חינוכיים, תארים, כח, מעמד חברתי, מוניטין, הכרה, הערכה עצמית ומערכות יחסים.

עונג (Kāma Puruṣārtha)

לאחר שהצרכים החומריים שלנו נענו ובנינו תחושת ביטחון סבירה, האינטלקט מכוון את עצמו מחדש לכיוון בידור ושעשוע, הסחה והנאה. הרדיפה אחר עונג (kama) מתייחסת להנאה מכל האובייקטים והפעילויות שמספקים את החושים שלנו, מענגים את המיינדים שלנו ונוגעים בלבבות שלנו. עונג למעשה לוקח את הצורה של סיפוק חושי, אינטלקטואלי ואסתטי. פעילויות בקטגוריה הזו כוללות:

סרטים, טלוויזיה, משחקי מחשב, ספרים וכו'; מוזיקה, אמנות, נסיעות וכו'; מטבח גורמה, ספורט, אופנה וכו'; נוחות, יצרים, וכו'. כל אלו בשום אופן לא הכרחיים להישרדות. החוויות והתנאים הללו נרדפים למען התענוג בלבד.

דהרמה (Dharma Puruṣārtha)

גם אם אנחנו מספיק בני מזל כדי להשיג תחושת ביטחון, להקיף את עצמנו ברמות נוחות שונות ולהשתתף בהנאות רבות, רבים מאיתנו עדיין מוצאים את עצמנו רוצים משהו "עמוק" יותר ומשמעותי יותר כדי להחדיר לחיים שלנו מטרה, או לפחות להבטיח חוויית חיים-אחרי-מוות נעימה. הרדיפה אחר דהרמה (dharma) כוללת ביצוע פעולות שהן בהתאם לערכים אוניברסליים (samanya dharma). פעולות כאלה מבוצעות בעיקר משתי סיבות: צבירת זכות (puṇya karma); העידון או הטיהור של המיינד (antaḥkaraṇa śuddhi):

• זכות היא בעיקרון צורה בלתי נראית של עושר סמוי שבהכרח מתגלה כמזל טוב או מזל טוב בעתיד (כמו שאיפה להגיע לגן עדן, או גלגול מוצלח יותר, במידה ויש גלגולים).

• העידון של המיינד מאפשר חיים שלווים בהווה, נקיים מקונפליקטים פנימיים, וגם מכין אותנו לתרגול של חקירה עצמית והטמעה סופית של ידע עצמי.

תוצאות הפעולה

פעולה טובה נותנת שני סוגים של תוצאות: התוצאה הנראית או המיידית (dṛṣṭa phala) - משפרת את הרווחה שלנו בחיים הנוכחיים ומתגלה כתחושה עמוקה של סיפוק ו/או מיינד שליו; התוצאה הבלתי נראית או העתידית (adṛṣṭa phala) - לוקחת צורה של זכות שנצברה, שמייצרת מצב מאושר בחיים הללו, מעניקה חוויות מענגות בחיים-אחרי-מוות ומשפיעה על הנסיבות של הגלגול הבא שלנו.

למה אובייקטים נראים כמקור השמחה שלנו

אם אנחנו שוקלים בזהירות את הרדיפות של ביטחון, עונג ודהרמה - אנחנו מוצאים שהאופי הבסיסי של כל אחד הוא הרדיפה אחר איזושהי צורה של אושר מכוון-אובייקט. בעיקרון, כל אחד משלושת המרדפים הללו מסתכם בניסיון להשיג חוויה גסה ו/או עדינה מסויימת שאנחנו מאמינים שתביא לנו שלום, אושר ובתקווה גם תחושת שביעות רצון מתמידה.

אם אנחנו כנים עם עצמנו, אנחנו חייבים להודות שאף אחד מהמרדפים הללו מעולם לא יצר את הסיפוק המתמשך שהוא נראה כמבטיח. אנחנו תמיד נותרים עם תחושה של "זה עוד לא זה", וגם תחושת האושר שכן נחוותה תמיד חולפת ומשאירה אותנו צמאים לעוד. לכן, יהיה זה  חכם לשאול מודע המרדפים הללו נכשלים שוב ושוב מלמחוק את התחושות שלנו של חוסר שלמות וחוסר-הלימה.

להיות הוגנים, אנחנו כן חווים אושר כשאנחנו מקבלים מה שאנחנו רוצים. אנחנו מכירים חוויה של סיפור ואושר. אחרת לא היינו רודפים אחריה כל חיינו. אך האם זה אומר, שהאובייקט הוא מקור השמחה שלנו? האמת הבלתי מעורערת שהאובייקט, אותו דבר או מצב שהשגנו, הוא לא מקור השמחה שלנו מתגלה בבירור על ידי שתי עובדות ברורות:

•  אף אובייקט יחיד לא מענג את כולם – אחרת כולנו היינו נהנים מאותו אובייקט תמיד.

• אף אובייקט יחיד לא מענג אף אחד כל הזמן – אחרת כל מפגש עם האובייקט היה מביא את אותה שמחה והנאה לתמיד.

לכולנו יש העדפות שונות, אהבות ושנאות, משיכות ודחיות. ההעדפות הללו עולות משילוב של האופי המולד שלנו וההתניה הסביבתית. הנסיבות הנוכחיות גם הן מפעילות את השפעתן. 

אז למה אנחנו מפרשים לא נכון את מקור השמחה? למרות שהחיים שלנו הודרכו על ידי ההנחה ששמחה באה מאובייקטים, ניתוח מקרוב מגלה דינמיקה שונה. בשל תחושת חוסר ההתאמה המושרשת בנו עמוקות, אנחנו כל הזמן משתוקקים לאובייקטים שאנחנו מקווים שישלימו אותנו. כשאנחנו משיגים את אובייקט הרצון שלנו או נמנעים מאובייקט הפחד שלנו, אנחנו פתאום חווים:

הרגעת התסיסה הנפשית; הקלה על תחושת חוסר ההתאמה שלנו; התגברות של העצמה אישית שבה האושר הטבעי שלנו זורם החוצה.

למרות שמקור האושר היינו אנחנו, אנחנו מקשרים את האושר עם השגת האובייקט ולא עם הסרת המגבלה הסובייקטיבית. כמו אנשים שמסירים חלוק אבן כואב מהנעל שלהם ומיחסים את ההקלה הבאה לנעל שנעשתה נוחה, אנחנו בטעות מיחסים את האושר שלנו לאובייקטים חיצוניים במקום להכיר בו כמצב הטבעי שמתגלה כשהרצון חדל. באופן אירוני, האמונה הזו, שהאובייקט הוא זה שהסיר את המחסום לשלווה הטבעית שלנו, היא הגורם שמעמיד את אותו מחסום שוב במקומו. בגלל ששום דבר בבריאה לא נשאר זהה, ברגע שאנחנו מקשרים את האושר שלנו עם אובייקט, שמטבעו נתון לשינוי, אנחנו גוזרים על האושר שלנו סיום ודאי.

אושר זמני לא מספיק

הקו המשותף לכל ההנאות האובייקטיביות הוא מגבלה וחוסר קביעות. בגלל שכל האובייקטים מוגבלים מטבעם, אף אחד לא יכול לספק לנו סיפוק ואושר מתמשכים. למרות שאנחנו יכולים לחוות שמחה זמנית דרך פינוק התשוקות שלנו והשגת המטרות שלנו, המימושים לכאורה הללו תמיד חולפים.

ואושר זמני לא מספיק לנו. אם היינו מרוצים מאושר זמני, לא היינו מחפשים איך להשאיר את השמחה שאנחנו כן חווים ולא היינו סובלים מאכזבה כשהשמחה הזו מתפוגגת. באופן אינטואיטיבי אנחנו מבינים שמה שלא קבוע הוא לא אמיתי.

החיים הם משחק סכום-אפס (דואליות)

עדות נוספת המצביעה על כך שאובייקטים הם לא מקור השמחה היא העובדה שהחיים הם משחק סכום-אפס. על כל הפסד יש רווח, ובאופן שווה, על כל עונג יש כאב. בעוד שחשיבה חיובית היא לא תרגול רע לרווחה הכללית, העובדה נשארת שעל כל חיובי בחיי אנשים יש שלילי.

לכן:

• שום פעולה או אובייקט לא יכולים לייצר מימוש מקיף-כל.

• שום אובייקט לא יכול באמת להשפיע על הטבע המהותי שלנו.

• מכיוון שכל הגורמים/אובייקטים הם לא קבועים, הם לא יכולים לשנות באופן קבוע את תחושת החסר הבסיסית שלנו.

אנחנו מאמינים שלספק את ה"אני" האישי יפתור את הבעיות שלנו, אבל ה"אני" האישי מוגבל מטבעו, בהכרח משתנה ותמיד לא מרוצה. אנחנו משוכנעים שאנחנו מוגבלים, קטנים, לא מספיקים, לא שלמים ונפרדים מכל מה שסביבנו. מתוך אמונה זו אנו פונים החוצה, תמיד, לחפש את מה שישלים אותנו, אחת ולתמיד. אם מגבלה או חסר היו הטבע האמיתי שלנו, היה לנו נוח איתם ולא היינו מתלוננים עליהם, ולא היינו מחפשים להקל על אי-הנוחות. לא היינו ממשיכים לחפש פתרון רוחני לדילמה הקיומית שלנו. אך בעצם זה שאנחנו מחפשים, אנו מעידים על עצמנו שאנחנו סובלים מתסמין של חוסר שביעות רצון.

 השמחה היא הטבע האמיתי שלנו

המסקנה הלוגית היחידה שאנחנו יכולים להסיק מהבירור שלנו היא שהשמחה שאנחנו מחפשים לא יכולה להיות דרך השגת אף אובייקט, כי זה לא איפה ששמחה שוכנת. בפשטות, השמחה אינה באובייקט; השמחה בנו. ואפילו יותר מדויק, שמחה עצמה היא לא דבר; שמחה עצמה היא מי שאנחנו.

בהתחשב בהשלכות החוויתיות שלהן, אולי "שמחה" ו"אושר" הן לא המילים הטובות ביותר שבאמצעותן אפשר להעביר את הטבע האמיתי של ההוויה שלנו. כדי להיות ברורים, המילים הללו לא מתייחסות למצב הרגשי של עליזות שאנחנו מרגישים כשאנחנו מקבלים מה שאנחנו רוצים. השמחה או האושר שאנחנו מתייחסים אליהם הם לא תוצאה של מה שקורה. אלא, זו החירות הבלתי מוגבלת שאנחנו מבינים ברגעים של חוסר רצון. למעשה אנחנו מגלים אותן כשאנחנו לרגע חופשיים מה"אני רוצה", שמניע אותנו תמידית. המפגש עם אובייקט שלכאורה גרם לשמחה, הוא למעשה גילוי של ה"אני המרוצה", שקיים תמיד, והוסתר על ידי הרצון או החיפוש.  

וודנטה אומרת לנו, וניתוח לוגי של החוויה שלנו מגלה, שחוסר הגבול הזה הוא הטבע האמיתי שלנו. ומכיוון שמה שהוא בלתי מוגבל בטבעו לא יכול על פי הגדרה להיות מוגבל, הטבע האמיתי שלנו הוא למעשה בלתי פגיע! הבנה של עצמנו בדרך הזו מחוללת בנו תחושה של ביטחון וסיפוק יציבים כסלע.

כמו השמש שנשארת ללא שינוי בשעה שעננים מסתירים אותה , הטבע האמיתי שלנו של אושר בלתי מוגבל נשאר נוכח תמיד למרות החשכות זמניות של רצונות, פחדים ומוטרדות נפשית.

איך אנחנו יודעים ששמחה היא הטבע האמיתי שלנו

בעוד שהבירור שלנו עד כה הצביע עלינו כמקור האמיתי של שלום ואושר, חשוב שנבסס בבירור מוחלט איך בדיוק אנחנו יכולים להיות בטוחים ששמחה קבועה או אושר בלתי מוגבל או מלאות מושלמת או חירות שלמה (נקרא לזה איך שנרצה) - הוא הטבע האמיתי שלנו. כמו תמיד, אנחנו צריכים רק לבחון את החוויה שלנו כדי לעשות זאת.

ראשית, אנחנו יודעים שאושר קיים כי כולנו חווינו לפחות מעט אושר בזמן כזה או אחר, ואנחנו יודעים שיש רק שני דברים בקיום: אובייקטים ועצמי.

מכיוון שכבר קבענו שהאובייקט הוא לא מקור השמחה, החלופה היחידה היא שאנחנו בעצמנו המקור שלה.

בנוסף, העובדה שאנחנו מחפשים אושר דרך כל פעולה שלנו משמשת כאינדיקציה חזקה ששמחה היא טבעית לנו, כי אנחנו אף פעם לא מחפשים להשיג או לשמור על מה שמביך, לא נעים או זר לטבע שלנו. זה מחוזק על ידי העובדה שאנחנו אף פעם לא מחפשים אומללות, ואנחנו גם לא מחפשים למחוק או אפילו להפחית שום אושר שכבר מצאנו.

כעת, הטבע של כל דבר נתון נקבע על ידי שני קריטריונים מהותיים:

1)     מה שטבעי או טמון בדבר הזה. מה שמתקבל לא כתוצאה מאף מאמץ או שינוי. 

2)     זה היבט של האובייקט, שעליו הזהות שלו כ"דבר הזה" תלויה. מה שלא יכול להיות מבוטל או מוסר מבלי להקריב את הקיום של הדבר.

לדוגמה, אש חמה, מים רטובים ומרחב פתוח. אם היינו מסירים את החמימות מהאש, את הרטיבות מהמים ואת האיכות הפתוחה מהמרחב - הדברים הללו היו חדלים להיות הדברים כפי שהם ידועים.

באופן דומה, "אני" זה מה שלא דורש מאמץ כדי שנהיה. כך זה ביחס ל"אני", כשבמצב ערות, הרצונות והפחדים שלנו שוככים; כשבמצב שינה עמוקה, אנחנו חדלים לחלום; או כשבמצב מדיטטיבי חסר מחשבות, המיינד נשאר רדום. "אני" - לא רק רווי באושר שלא הושג על ידי פעולה או מאמץ כלשהו - אלא ה"אופי" וה"חומר" של האושר הזה הוא מודעות/תודעה חסרת צורה, חסרת תכונות, בלתי מוגבלת ונצחית. 

אם מודעות/תודעה הזה היתה נסוגה בכל זמן שהוא, היינו חדלים להיות. לכן היא לחלוטין מעבר לזמן ולמרחב, כי אפילו זמן ומרחב תלויים ב- מודעות/תודעה לקיומם (איך אחרת הם היו יכולים להיות ידועים?).

האושר שהוא הטבע האמיתי שלנו קיים "קבוע" ולחלוטין בלי גבול. חוסר גבולות = חירות.

חירות היא הרדיפה האנושית הרביעית והאולטימטיבית

המסקנה הברורה ששמחה היא הטבע האמיתי שלנו מובילה לסדרה של מסקנות נוספות שמגלות את המטרה האולטימטיבית אותה אנחנו מחפשים. כפי שראינו, שמחה למעשה משתווה לתחושת מימוש, כי אנחנו תמיד מאושרים כשיש לנו מה שאנחנו רוצים. יתר על כן, העובדה שאנחנו לא מרוצים ממימוש חולף או אושר זמני מצביעה על כך שהמימוש שאנחנו מחפשים הוא בלתי מוגבל, כי מה שבלתי מוגבל מכיל הכל ולכן יספק לנו אספקה אינסופית של כל מה שאנחנו רוצים, מה שבתורו יתן לנו אין קץ לסיפוק והנאה.

העובדה שאף אובייקט מוגבל לא מספק לנו מימוש קבוע מצביעה על כך שמה שאנחנו רוצים לא יכול להיגזר מאף תופעה אובייקטיבית מוגבלת - כי מה שבלתי מוגבל אין לו גבולות ביחס לזמן או למרחב, שהם הפרמטרים המהותיים הנדרשים לקיום של תופעות אובייקטיביות – ומכך ברור ששום אובייקט מוגבל לא יכול לייצר או לרכוש דבר באמצעיו המוגבלים.

לכן, מה שאנחנו באמת רוצים הוא משהו שהוא לגמרי מעבר לאובייקטים (כולל זמן-מרחב). מה שאנחנו באמת מחפשים הוא חירות.

כמו ציפורים שנולדו בכלוב ועדיין מרגישות דחף בלתי מוסבר לרחף בשמיים פתוחים שמעולם לא ראו, אנחנו משתוקקים לחירות שהיא מעבר לגבולות של הרעיון המוגבל שלנו על עצמנו - אפילו מבלי לחוות זאת באופן ישיר. 

ביחס למימוש הזה, הבירור שלנו אל תוך טבע הרדיפות האנושיות המכוונות-אובייקט גילה שלמרות ההבדל בחזות השטחית שלהן - מטרה משותפת עומדת בבסיס כולן. אנחנו מחפשים להשיג, לרכוש, להגיע, לבצע ולהשיג כדי לברוח מהשוט הנוגש של הרצון, להיות משוחררים סוף סוף מכמיהה. כך, בעוד שביטחון, עונג ודהרמה הם מטרות יחסיות - המטרה המוחלטת היא אושר בלתי מוגבל אותו אנחנו משווים לחירות שלמה.

הטבע של החירות הפנימית האולטימטיבית

חירות בהקשר הזה מתייחסת לחירות פנימית אולטימטיבית. במילים אחרות, זה אומר חירות מעבדות ביחס לביטחון, עונג ודהרמה.

האובייקטים הללו משעבדים אותנו בשתי דרכים:

1)     הם משעבדים אותנו על ידי היעדרותם: כשאנחנו מרגישים ריקים או חסרי ערך כתוצאה מהיעדרות של אובייקט או אדם מסוים, אז לא רק שההערכה העצמית שלנו תלויה באובייקט - אלא אנחנו גם נהיים אובססיביים לגבי האובייקט ואנחנו לא חופשיים ממנו לא רגשית ולא אינטלקטואלית. אנחנו נעשים אכולים על ידי מחשבות ורגשות בנוגע לאובייקט ואנחנו נאלצים לרדוף אחר האובייקט דרך פעולות שמציגות דרגות שונות של סיכון לרווחה ולשלוות המיינד שלנו. 

2)     הם משעבדים אותנו על ידי נוכחותם: אפילו בשעה שאנחנו נהנים מנוכחות האובייקט - אנחנו מרגישים את הנטל של שמירה על האובייקט או שמירה על מערכת היחסים או קיום מצב המיינד. זה מפריע למיינד שלנו, גורם למתח רגשי ולחץ, ואפילו תורם למחלות פיזיות. כאן שוב, אנחנו נעשים אכולים על ידי מחשבות, רגשות ותוכניות בנוגע לאובייקט ונאלצים לפעול בדרכים שעלולות לפגוע ברווחה שלנו ואפילו לסתור את הערכים האתיים שלנו.

אולם, החירות הפנימית האולטימטיבית בשום אופן לא קשורה לאובייקטים. במקום זאת, היא מתגלה ככוח הפנימי, הבגרות והשליטה העצמית שמאפשרים לנו להישאר נינוחים למרות היעדרות או נוכחות של אובייקטים.

הבחירה חסרת הבחירה של Mokṣa

ברגע שאנחנו משוכנעים לחלוטין שאף אובייקט לא-קבוע לעולם לא ייצר אושר מתמשך, אנחנו מוכנים לחבק את המרדף האנושי הרביעי והסופי - moksha, או חירות. הרצון הזה לחירות יכול להיות מושווה לנטיות טבעיות כמו רעב וצמא. בדיוק כמו שרעב וצמא הם לא רצונות מיותרים שהרדיפה אחריהם מונעת על ידי החלטה, אלא דחפים טבעיים המונעים על ידי האינסטינקט לשימור עצמי, כך הרצון לחירות הוא בחירה חסרת בחירה. 

למרות שאנחנו בוודאי יכולים לשרוד מבלי להבין את הזהות האמיתית שלנו, המיינד שלנו לא ינוח עד שהחירות תושג. ידיעה ברורה וחד-משמעית שחירות היא המטרה חסרת הבחירה שלנו נקראת puruṣārtha niścaya. רק כשהגענו להבנה הזו, הרדיפה הלגיטימית אחר חירות יכולה באמת להתחיל. ומכיוון שהחירות הפנימית האולטימטיבית, שלמעשה משתווה לאושר קבוע, היא הטבע הטבעי שלנו - זה רק הגיוני שנוותר על כל העמל והבעיות שמאפיינים את הרדיפה שלנו אחר אובייקטים לא קבועים - ונחפש את השמחה ישירות בעצמנו, דרך חקירה עצמית. 

כמו מי שמחפש את המשקפיים המונחים על ראשו, אנחנו מתישים את עצמנו בחיפוש חיצוני אחר החירות והאושר שתמיד היו הטבע שלנו. החקירה העצמית הופכת לראי שמראה לנו מה שהיה שם כל הזמן.

מסקנה: הדרך קדימה

החקירה שלנו חשפה כמה אמיתות עמוקות:

שלוש השאלות הבסיסיות של "מי אנחנו?", "מה המשמעות של החיים?" ו"מה אנחנו רוצים?" קשורות באופן אינטימי ומתנגדות לתשובות קלות. רדיפות חיצוניות אחר ביטחון (artha), עונג (kama) ודהרמה אף פעם לא מניבות סיפוק מתמשך כי:

• אף אובייקט לא מענג את כולם

• אף אובייקט לא מענג אף אחד כל הזמן

• החיים הם באופן טבעי משחק סכום-אפס (על כל עלייה, ירידה בלתי נמנעת)

• כל האובייקטים והחוויות לא קבועים

השמחה אינה באובייקטים אלא בנו. האושר הזמני שאנחנו חווים כשאנו משיגים אובייקטים בא לא מהאובייקטים עצמם - אלא מההפסקה הרגעית של הרצון.

חירות (moksha) היא הרדיפה האנושית הרביעית והאולטימטיבית - הבחירה חסרת הבחירה שמתבררת ברגע שאנחנו מכירים במגבלות של אושר מכוון-אובייקט. הטבע האמיתי שלנו הוא תודעה ושמחה בלתי מוגבלים שלא דורשים אימות חיצוני או שיפור.

כשאנחנו מבינים את האמיתות הללו עמוקות, אנחנו באופן טבעי מכוונים מחדש את האנרגיה שלנו מהרדיפה האינסופית אחר אובייקטים אל הכרה במי שאנחנו באמת. אנו פונים אל חקירה עצמית. השינוי הקוגניטיבי הזה משנה את מערכת היחסים שלנו עם העולם ועם עצמנו. המטרה של חקירה עצמית היא לא לזכות במשהו חדש - אלא להכיר במה שתמיד היה שם - השלמות הטבעית שלנו, החירות הטמונה בנו, הטבע האמיתי שלנו כ-תודעה/מודעות בלתי מוגבלת.

ההכרה הזו לא דוחה את עולם האובייקטים, אלא מציבה אותו בפרספקטיבה נכונה, מאפשרת לנו להתמודד עם החיים מבסיס של מלאות, ולא של חסר. המסע מעבדות לחירות, מבורות לידע עצמי, מתחיל עם ההכרה הפשוטה הזו: מה שחיפשנו דרך אובייקטים וחוויות אין ספור היה את הטבע שלנו כל הזמן. מההבנה הזו עולה שביעות רצון אמיתית, שלום אמיתי והביטחון הבלתי מעורער שבא עם הכרת עצמנו כמי שלעולם חופשיים.

(מבוסס על תרגום ועריכה של המאמר https://www.yesvedanta.com/what-do-i-really-want/)