סיבה לקום בבוקר

מתעוררים בבוקר. החושים כמו נפתחים, כמו חלונות, ומיד מתחילים להעביר נתונים אל המוח/מיינד. המיינד הוא בעצמו כמו איבר חוש, הוא אוסף דאטה, מארגן את תנודות האוויר למה שנקרא צליל, את הפוטונים הנקלטים ומועברים דרך עדשה העין, יוצרים רישום הפוך על הרטינה, למה שנקרא תמונה, מולקולות נקלטות בקולטנים למה שנקרא ריח וכולי. מערך של חמישה חושים, שקולטים חמש קטגוריות של מידע. אפשר גם לומר שהם אלה שיוצרים חמש קטגוריות של מידעים.

ולמי? למיינד. הוא מסדר, ממיין, מחבר, לוקח תנודת אוויר, גלי אור, תחושת לחץ על העור, מייצר שילוב, שאינו קיים במציאות למעשה, וקורא לזה בשמות כמו מכונית, בוקר, רוח, חיבוק.

המיינד עצמו, גם הוא כמו הגוף. הוא איבר, הוא כמו חוש, או הדרגה הבאה של החושים. אפשר לראות את זה כמו מרכז דואר. יש ״חוש״ שמודד משקל לחבילה, יש ״חוש״ שקורא את הכתובת עליה, והמיינד מארגן את זה ל״הבנה אחת״, ״חבילה של… שצריכה להגיע אל…״ ובשלב הבא מופעלים איברי פעולה.

הגוף והמיינד שלנו הם כאלו, איברי ידיעה ואיברי פעולה. וכל המציאות שלנו היא דגימות של מידעי חושים ותגובות של איברי פעולה. גם רגשות הם מידעים. כמו שהמיינד ער לתנודות אוויר וקורא לזה מוזיקה, הוא ער ל״תנודות״ פנימיות של כל מה שאנחנו קוראים לו רגשות, תחושות. ביטויים עדינים של שינויים הורמונליים, תגובות לחימה ובריחה, שונות בפעימות לב, ואולי גם שינויים אנרגטיים, כל כך הרבה תנודות עדינות נפשיות, פיזיות, שנקראות רגשות, תחושות, זכרונות, ולכולם כל כך הרבה שמות.

וזהו המוח/מיינד/ גוף – מערכת של קלט ופלט. חומרה ותוכנה. גם אם נרצה לקרוא לזה בשמות נעלים, או לחשוב שלא יכול להיות שזה רק זה - זה מה שזה.

אבל - אבל גדול - אני לא מרגישה שאני חומרה ותוכנה! ממש לא!

אני מרגישה שאני הרבה יותר מזה, ה ר ב ה יותר מזה. ויש התקוממות כזו להשטחה והנמכה שלי למין מחשב, מורכב ככל שיהיה.

ואיש אינו מרגיש שהוא רק מחשב. גם רופא שינתח אדם חי או גוויה, ויפרק את הגוף לגורמים, ויפרק את המוח לגורמים, או פסיכולוג שינתח את הנפש לגורמים, ואפילו יחקור את החלקים הכי עמוקים ונסתרים יחד עם המטופל שלו, וגם אם יוציא ניתוח מושלם של אופי, אישיות, צל ולא מודע, לא יגידו על עצמם שזה כל מה שהם.

ברור לרופא שהוא יותר מאשר הגוף שהוא מנתח, או לפסיכולוג שהוא יותר מאשר ניתוח אישיותי. גם עם תרופות פסיכואקטיביות, או סמים משני תודעה, ברור לכל אחד, שגם אם עבר טריפ אלוהי או גהינומי, או אם הכדור שהוא לוקח מרגיע אותו סוף סוף, הוא יותר מזה.

למה?

למה ברור לנו שאנחנו יותר מסך כל החומר והנפש?

אם אחזור למוח, שאני מכלילה בזה גם מיינד, כי מוח הוא כמו המקום בו מיינד מתבטא, כמו שעין היא המקום בו אור נראה, אז אפשר לראות די בקלות שכל מה שהמערכת חושים/מיינד עושה זה – לדעת. אנחנו, כיצורים אנושיים, אולי כבעלי חיים, אנחנו מערכות של ידיעה. כל בעלי החיים יודעים את הסביבה שלהם. בדרגות שונות של ידיעה. מאמבה שקולטת ריכוזים של חומרי הזנה ונעה אליהם, דרך עטלפים שסורקים את הסביבה עם סונר ויודעים לזהות כך פרי בשל, דרך כל החי, וגם הצומח הגדל אל אור השמש – כל החיים על האדמה הם מערכות של ידיעה. קליטה, זיהוי, ספיגה, לא משנה איך נקרא לזה.

אצלנו זה מורכב יותר. החושים הם החלונות דרכם המידע נקלט, וכגודל החלון כך טווח הקליטה, כלומר טווח האור וטווח תנודות האוויר, וסוגי מולקולות הריח, וקולטני הטעם, ורגישות הלחץ והטמפרטורה – אפשר להבין מכך כמובן שאנחנו מערכת ידיעות מסוימות. בכך אנו כמו כל בעלי החיים. אבל יש אצל האדם חלקים נוספים, אמצעי ידיעה נוספים, ברמות הולכות ומתעדנות של הבנה.

אצלנו יש גם הסקת מסקנה, היכולת לקחת את המידע החושי ולהסיק ממנו על מה שלא נתפס דרך החושים. השימוש בזכרון למשל, מאפשר לנו לזהות צליל, להסיק ממנו מסקנה, ובאופן אוטומטי לקפוץ אחורה, כי נוצרה הבנה על מכונית מתקרבת. יש לנו יכולת לקרוא נתונים מסוגים שונים ולהסיק מסקנות מורכבות על בריאות או מחלה, לחבר נתונים ולהמציא מחשב. הכל מתחיל מרמת החושים, אבל אינטלקט ואינטליגנציה הם תפקוד מורכב שמתבסס אמנם על נתונים ראשוניים אבל מסוגל להשתמש בהם כדי להמציא טלסקופים בחלל.

אז יש ידע בסיסי וגולמי, יש רמת ארגון מורכבת לכדי מה שנקרא חוויה חושית, רגשית ומנטלית, ומכאן השמיים הם כבר לא גבול. היכולת האנושית לפתח את המידע החושי לכדי מערכות קליטה וביצוע מורכבות היא פלא בפלנטה הזו.

אבל, חזרה אל ההתחלה, הכל מתחיל מהצורך הבסיסי ביותר של מיינד, הסיבה בעצם לקיומו, וזה ידיעה, לדעת. זה כל מה שקורה, דחף ורעב לדעת. את הסביבה, את העולם, את האנשים, לדעת. מבלי לדעת המין האנושי לא היה שורד. בלי לדעת, כבני אדם, אנחנו כמו חיה עיוורת אוטומטית חסרת סיכוי לשרוד.

ואנחנו רוצים לדעת הכל, הכל. מה אכיל, מה ראוי לשתיה, מה ללבוש, איפה נמצא… כל מילות השאלה – מי, מתי, איפה, לאן, כמה, איך, מאיפה, למה, בשביל מה, וכולי וכולי.

הכל בכדי לדעת. וכמה שנדע יותר, נרגיש יותר טוב, יותר בטוח, יותר בשליטה. כמו לדעת את הסיבה העמוקה לפחד קהל, או לדעת מה באמת מכיל המזון שלנו, או לדעת מה בן הזוג חושב עכשיו, או מה המשמעות של החלום. זה אינסופי, זה תמידי, זה מהשניה שמתעוררים בבוקר ועד שהולכים לישון. וזה נעים לדעת, זה מעורר, וזה גם גורם לנו לגלול שעות בסרטונים מטופשים, לשבת מול המסך לזפזפ, לרדוף אחרי חוויות קולינריות, לקרוא ספרים, להיות פרופסורים.

זו מערכת של ידיעה – עצומה, מורכבת, ובעצם אין לזה סוף. אין רגע של ידיעה שלמה, של סוף הידע. אין סוף לידע, ולא יהיה סוף לרצון לדעת. לא יהיה סוף לרעב של החושים ושל המיינד לעוד. עד יום מותנו.

ועדיין, למרות התיאור הקצר והלא ממצה הזה, המאד לא ממצה הזה – אני מרגישה שאני יותר ממערכת של ידיעה או של הבנה. איך להסביר, גם אם הייתי פרופסור למדעי המוח, או מייצרת הבינה המלאכותית הכי מתקדמת, או לא יודעת מה, עם איזה 8 תארי דוקטור, יש תחושה, די ברורה, ולא ברורה בכלל, שאני יותר מכל זה.

התחושה הזו משותפת ונוכחת אצל כולם. כולנו יודעים, מבלי שנוכל להסביר, שאנחנו יותר מהשם שלנו, יותר מהמראה, יותר מכל מה שיגידו עלינו, וגם יותר מאיך שנציג את עצמנו. כולנו יודעים שאנחנו יותר מכל מה שלמדנו, מכל מה שעשינו, מכל מה שחווינו, ושתמיד איכשהו החליפה הכי יפה עדיין קטנה, לא בדיוק מתאימה. אנחנו יודעים באופן טבעי שאנחנו יותר מכל מה שאנחנו יודעים, על הבחוץ ועל הבפנים.

וכשרע לנו אנחנו רוצים אחרת. למה? כי אנחנו יודעים שהסבל הזה, אי הנחת, לא מתאימים. זה פשוט לא נכון. זה לא שעצב או כאב לא יהיו, זה ברור שרגשות מתחלפים כל הזמן ותחושות גם, זה ברור שיש תנודתיות חווייתית ורגשית ומנטלית כל הזמן, אבל משהו בנו יודע שאנחנו יותר ממנה. למה?

ויש גם רגעים של אושר, תחושה שהכל טוב, והכל בסדר, ושאנחנו במקום הנכון, ואנחנו בסדר, וזה מרגיש פשוט כזה, נכון כזה. כאילו לרגע חזרנו הביתה. לעיתים שום דבר מהסיבות ללחץ, לסבל, לחוסר, לרצון שדברים ישתנו, שום דבר לא זז ועדיין, לרגע, אנחנו פשוט מאושרים. למה?

יום אחד מגיע רגע מיוחד, לעיתים מוקדם מאד בילדות, ולעיתים מאוחר הרבה יותר, שאותה מערכת ידיעה, אותו מיינד, רוצה לדעת משהו שונה, אחר מהכל. מגיע רגע שבו המיינד רוצה לדעת את זה שיודע.

כי כל המיידע המתחלף הזה, וכל נתוני החושים, וכל המסקנות המופלאות, וכל הרעיונות העצומים, למי הם? כל גלי ההשתנות האדירים האלה של גוף/מיינד/חושים וכל גלי ההשתנות האדירים האלה של עשייה/פעולה/תגובה – למי הם?

לי. אחד. לאותו אחד שאומר אני. אני – זה שיודע את כל זה.

ובא הרגע, בו השאלה מקבלת צורה – מי זה אני, אני שקם בבוקר, אני שחי את היום, אני שיודע מה אני מרגיש, מה אני חושב, מה אני זוכר ומה אני רוצה, אני שרוצה לדעת, לטעום, לחוות, ורוצה לעשות, לקבל, לתת, לגעת – מי זה האני הזה?

וזה רגע של קסם, ורגע של חסד מופלא. זה רגע שבו התפנו ענני ההכרה ושמש התודעה מופיעה עם האור השלם שלה. זה רגע שמתחיל מסע של גילוי עמוק, המסע של ה-גילוי, החיפוש אחרי האני האחד שבשבילו, או בזכותו, כל זה קיים. האחד שעבורו נכתבו כל הספרים שבעולם. האחד שלו שייכים כל רגשות האהבה והחמלה. האחד ששוכן בגוף, נהנה ממערכת הלדעת/לעשות, אבל איננו הגוף, ואיננו המיינד, ושום דבר, שום חוויה שבעולם, לא טובה ולא רעה, לא נוגעים בו.

בשדה הקרב של קורוקשטרה, עמד הלוחם הגדול ארג’ונה, בין שני צבאות עצומים. רעש התקיעה בקונכיות, התופים, שקשוק החרבות, צניפות הסוסים, קריאות הקרב, כל זה נדם לרגע וכולם חיכו דרוכים לרגע בו הוא ירים את הקשת הגדולה שלו והקרב יתחיל. ארג’ונה, הלוחם האדיר, התכונן לכך כל חייו. הוא מהצד של הצודקים, הוא מהצד שיודע מה נכון. הוא ידע תמיד שיום יגיע והוא ילחם למען האמת והטוב. והוא מתבונן סביבו ורואה את אחיו, ובני דודיו, וסבו ומוריו, וער לכל הנשים והילדים שנותרו מאחור, והוא רואה במו עיניו איך ההרג והמוות יקחו את הכל. הקרב הוא בין בני משפחה אחת, שום טוב לא יצא מזה. לא משנה מה יבחר, שום בחירה לא תמנע ממנו את כאב האובדן, שום דבר שיעשה לא יעזור. כל בחירה היא גרועה. לנצח, להפסיד, לברוח מהקרב, לברוח להרים, להיות לנזיר, דבר לא יקל עליו, וברגע הזה אוחז בו שיתוק האימה, הצער, החמלה וההלם, והוא כורע תחתיו על רצפת הכרכרה.

ככה אנחנו חיים. אנחנו מנתבים את נתיב חיינו בדרך חתחתים של קוצים ולעיתים שושנים. אנחנו מחפשים תמיד לבחור את הבחירה הנכונה, לרוב טועים, ושום דבר ממה שקורה לנו איננו בדיוק מה שרצינו. לעיתים אנחנו מקבלים דברים הפוכים לגמרי. אנחנו עושים הכי טוב שאנחנו ידועים, או בורחים מעשיה. אנחנו לומדים כל מה שאנחנו יכולים או בורחים מלמידה. אנחנו רואים תמיד שלכל תוצאה יש טוב ורע. החיים הם ניסיון ללכת בין הטיפות ולהירטב כמה שפחות. אנחנו מריחים את האוויר כדי אם הגשם עומד לבוא ואם כדאי לקחת מטריה, לובשים מעיל, ובסוף מזיעים כי חם. אנחנו גם מתחבאים בחדר, מתחת לשמיכה, כי לפעמים העולם מרגיש גדול עלינו, ויש פעמים שאנחנו יוצאים אלי קרב, ומוצאים שנלחמנו בטחנות רוח.

הרכב של ארג’ונה הוא קרישנה. שאולי הוא אדם ואולי לא. קרישנה הקשיב בסבלנות לכל הטענות של ארג’ונה למה לא להילחם. הוא הקשיב לצער, ולפניקה, לכאב האובדן, להתנגדות, להלם חוסר ההבנה, הקשיב ושתק. קרישנה מקשיב לנו, לסיבות למה לא, למה כן, מתי לא, מתי כן. לפחדים, לתשוקות, לחלומות.

בסיום ה״מונולוג״ של ארג’ונה, כשהתיישב חסר אונים על רצפת המרכבה, הוא ביקש - אנא למד אותי. אני לא יודע מה הכי טוב, אל תגיד לי להילחם. מין התמסרות ופחד משולבים, חויה מוכרת לכולנו.

קרישנה התחיל ללמד את ארג’ונה - וזו הבהגוודגיטה. אבל לפני כן, מתואר שעלה על שפתיו חיוך קטן. ואולי זה יראה חוסר חמלה, ואולי זה יראה מזלזל בכאבו של ארג’ונה, אבל זה לא חיוך מסוג כזה. זהמחיוך של אחד שיודע. כי קרישנה, אדם או לא, יודע מה שיש לדעת. הוא יודע את האמת שעומדת מאחורי, מתחת, במהות, של כל הסבל של ארג’ונה, והיא שארג’ונה לא יודע בעצם על מה הוא מדבר. וזה לא שאין צער ואין כאב. זה לא להגיד לו ״אל תבכה״.

כי קרישנה אומר לנו – אמנם יש חוויה של צער וכאב, אמנם יש חוויה של סבל, אבל אין לה סיבה ממשית. יש לנו חוסר ידיעה אחד בסיסי, שכל המידעים שמיינד יביא, מקליטת פוטונים בעין ועד המסקנות הפילוסופיות הכי עמוקות, לא יכולים לפתור אותו. ישנה בורות עקרונית לגבי אותו ״אני״, והוא, ואת ואתה והם, ואותו ארג’ונה מבכה. וכשהאמת לגבי האני הזה, האמת לגבי עצמנו נחשפת, הבורות העקרונית הזו מוסרת. ואת זה קרישנה מלמד את ארג’ונה, ואותנו.

אותו אני אחד, הוא בלתי משתנה, תמיד נוכח, תמיד שלם, וחוויה של אושר היא בסך הכל רגע שבו העננים לא מסתירים את השמש, שכן אותו אני אחד הוא האושר עצמו. אותו אני, תודעה טהורה, מעצם היותו נוכח תמיד ובלתי משתנה, איננו ישן ואיננו מתעורר, לא נולד ולא מת, אין לו שם ואין לו צורה… וקרישנה חוזר ומלמד, וארג’ונה/אנחנו חוזרים ושואלים, וספרים עתיקים וידע שאין לו התחלה, ושושלות של אלפי שנים של מורים, מנחילים את הידע הזה למחפשים שבאים ורוצים סוף סוף לדעת.

ורגע כזה, שבו הפנייה היא פנימה, לדעת את אותו אחד, איננה חיפוש בנבכי הנפש, שכן הנפש עצמה היא מערכת ידועה, עוד אסופת מידעים עבור האני האחד.

את זה ראוי לדעת! את עצמנו. מה אנחנו באמת.

לשם כך ראוי לחיות, זו משמעות ששווה לקום אליה בבוקר, להישען עליה לעת זיקנה, להבריא את כל המערכת הזאת של גוף/נפש, לאורה. זהו סוף הידע, זו האמת שאין לה שני. זה מה שכל אחד מאיתנו וכל אחת מאיתנו הם – מהות האושר, מהות הידע, מהות החיים. שלם.